לא ידענו מה לעשות. רצינו ללכת להצטרף אל אבא, במחנה העבודה, אבל לא יכולנו להיכנס לשם. מאחורי הבתים היה נחל. חשבנו לעבור את הנחל ולהיכנס משם למחנה העבודה של היהודים. אחד מן
השוטרים היהודיים של המחנה, אמר שאבא בעבודה ולא יחזור עד הערב. אחרי המלחמה, אבא סיפר שהוא עבד בעבודות כפייה. הם היו יוצאים מן המחנה לעבודות שונות ובערב היו חוזרים לישון, במחנה העבודה – ב"לאגר". יום אחד אימא הלכה לחפש אחריו, והיא נשארה ב"לאגר". אני נשארתי עם הלל-איליק. אחרי שאמא נעלמה, ניסיתי להיכנס ללאגר, דרך הנחל. את הלל, שהיה בן ארבע וחצי, החבאתי בתוך מזוודה מחוררת (שיהיה לו אוויר). המזוודה, ובתוכה הילד, נמצאה בין מזוודות נוספות שהיו מונחות בקצה חצר המחנה, תחת עצים וענפים. הוא ישב שם ימים רבים, ולא בכה. אבא היה מביא לו חצי פרוסת לחם ליום וכך הוא הצליח לשרוד.
יוצאים לחפש מקום להתחבא ומוציאים את הלל הקטן מן המזוודה
אחרי מותה של אימא, החלטנו לברוח ולחפש מקום להתחבא. אבא 
סיפר לי שיש לו ידיד בשם אומילנובסקי, גוי שהייתה לו מסעדה ואבא סיפק לו בשר למסעדה. אומילנובסקי חי בקצה העיר סקאלאט. בשכונת קוֹלַאדיוֹבְקָה. יצאנו ברגל לכיוון המקום. הוצאנו את הלל מהמזוודה. הוא היה חיוור ובלי משקל. בקושי הלך. הלכנו ברגל והגענו לחצר של אומילנובסקי.
המחבוא אצל אומילנובסקי
בפאתי העיר בחצר של אומילנובסקי היה בית יפה חדש, עם גינה, וגם מבנה ישן. אנחנו חיכינו בבית הישן, עם העיזים, לרגע שהאישה תבוא לחלוב אותן. היא אכן הגיעה ומצאה אותנו שם. היא אמרה לנו להמתין עד שהיא תספר לבעלה. הוא הסכים שנישאר שם, בעליית הגג. הייתה לנו אפשרות לעשות תצפית מן הגג, לראות אם מישהו בא. היינו שם שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים הם העבירו אותנו למרתף של הבית החדש. הם אמרו לנו: "אל תדאגו!" הם שמרו עלינו. אשתו הייתה מורידה לנו אוכל, לתוך המסתור. המצב מסתבך גרמנים באו לגור בבית אומילנובסקי
יום אחד, הגרמנים החליטו לשכן חיילים בבתים. וכך נגזר עלינו למות ברעב. האישה לא יכלה להעביר לנו אוכל יותר. היא פחדה פחד מוות שהגרמנים יתפסו אותה. הצלחנו לייצר מים מן השלג שהיינו גורפים מחלון צר, שנפתח מן המרתף. אני הייתי יוצאת 
בלילות מתחת לאפם של הגרמנים, והולכת לחפש אוכל. הסתובבתי בלילות נואשת, הייתי חייבת לחזור עם אוכל שיספיק לשבועיים לפחות, כי הייתה סכנת מוות לצאת. פעם אחת פגשתי בחור ששאל אותי מאיפה אני, אמרתי לו שאני גרה במקום. אבל מיד כשנעלם שיניתי כיוון כי פחדתי ממנו. לא פעם נפלתי לבורות. לא יודעת באיזה כוחות יצאתי מן הבורות הללו. לא היו לי בגדים מתאימים. היו לי "קָלוֹשִים" – ערדליים-נעלי גומי, נכנס בהן שלג, והנעליים התמלאו שלג, ואני הייתי הולכת על שכבת קרח. הולכת וסובלת, וממשיכה ללכת מחוסר ברירה. לפעמים, התחזיתי לנוצרייה. היה לי ספר תפילות נוצרי. אחרי שהייתי חוזרת למרתף היינו מחלקים את הלחם שהבאתי, כך שיספיק לזמן ארוך. לילה אחד, כשחזרתי, פגשתי גרמני שיכור, התחבאתי בשירותים שבחצר. ככר לחם אחת נפלה לתוך בור השירותים. לאחר שהגרמני השיכור נפל על השלג ונרדם, הוצאתי את ככר הלחם מן הבור. הצלחנו עוד לאכול משהו
החיים משתנים כאשר בני המשפחה מגיעים מאירופה
כשנה לאחר שהתחלנו להתגורר ב"שיכון המזרח" , הגיעו לארץ יעקב אחי ומשפחתו, אבי דב-ברל, אחי הקטן הלל. 
החלטנו לגור קרוב יחד, כדי להרגיש יחד ולעזור אחד לשני. נודע לנו שיש בתים נטושים בג'בליה-יפו, מה שאחר-כך נקרא "גבעת-עליה". עברנו לגור ברחוב 185 בניין 4 בגבעת-עלייה (רח' אֲלוּמָה)
החיים בגבעת-עליה
כל המשפחה גרה בבניין אחד. בחדר אחד גרנו אני, אריה והילדה. חנה יעקב והתאומות גרו בקומה השנייה. חדר נוסף בקומת הקרקע היה של אבי דב-ברל והלל אחי. בקומה השנייה היה מטבח משותף וחדר שירותים. המקלחון הותקן רק מאוחר יותר. בהתחלה התרחצו באמבטיה גדולה ולא היה חימום למים. אריה עבד ב"תֵרמאוֹיל" וקיבל שם דוד ישן לחימום מים, הדוד התחמם על סולר וכל יום שישי הדליקו אותו. התקינו מתקן מיוחד ל"טוש" וכך הפך התא של האמבטיה ל"טוש" עם מים חמים. כל החברים מן השכונה באו להתקלח בכל יום שישי, כי זו הייתה המשפחה היחידה שהיה לה מים. בגבעת עליה גרו בעיקר עולים ניצולי שואה, בבתים שניטשו ע"י הערבים. הם ראו במגורים הללו מגורים זמניים ורבים עזבו למקומות אחרים. במקום אלו שעזבו הגיעו עולים חדשים, ברובם יוצאי צפון אפריקה.
כאשר הגיעה מכת הארבה, עננים עננים של ארבה פשטו על כל חלקה טובה בארץ. העולים הללו מצפון אפריקה,
אספו את הארבה, בישלו אותם ואכלו. לנו הפולנים זה נראה אז ממש משונה. הם גם אכלו ארטישוק, שאותו בכלל לא הכרנו. לקח זמן עד שנוצרו הקשרים עם השכנים החדשים.
עבודה ב"כיתן" והעזרה של אבי דב-ברל
אבי, היה פגוע בגופו ובנפשו מן המלחמה. הוא גר אתנו כ-15 שנים, עד החתונה של הלל. בשנים הראשונות ב"גבעת-עלייה" הוא טיפל בהניה עד גן חובה. אני עבדתי כתופרת ב"כיתן". התמחיתי בצווארונים, כיסים ומנז'טים. את כל הידע שלי צברתי בקיבוץ קטוביץ. עבדתי ב"כיתן" כחמש שנים 1949-1954. כאשר נולד בני אפרים ביולי 1954 הפסקתי לעבוד. מקום העבודה שלי היה ברחוב לבנדה בתל-אביב. בעלי אריה עבד ב"תרמואיל" – מפעל לאספקת מים חמים וקיטור, באמצעות דוודים. הוא היה מרכיב אותי על האופניים לעבודה, ומשם המשיך לעבודתו.
השוטרים היהודיים של המחנה, אמר שאבא בעבודה ולא יחזור עד הערב. אחרי המלחמה, אבא סיפר שהוא עבד בעבודות כפייה. הם היו יוצאים מן המחנה לעבודות שונות ובערב היו חוזרים לישון, במחנה העבודה – ב"לאגר". יום אחד אימא הלכה לחפש אחריו, והיא נשארה ב"לאגר". אני נשארתי עם הלל-איליק. אחרי שאמא נעלמה, ניסיתי להיכנס ללאגר, דרך הנחל. את הלל, שהיה בן ארבע וחצי, החבאתי בתוך מזוודה מחוררת (שיהיה לו אוויר). המזוודה, ובתוכה הילד, נמצאה בין מזוודות נוספות שהיו מונחות בקצה חצר המחנה, תחת עצים וענפים. הוא ישב שם ימים רבים, ולא בכה. אבא היה מביא לו חצי פרוסת לחם ליום וכך הוא הצליח לשרוד. 
