הרוסים באים
לאומילנובסקי היו שני בנים גדולים מנישואים ראשונים שהתגוררו בסקאלאט, והיה גם ילד צעיר בבית, מאשתו השנייה. אני זוכרת את היום שהגיעו הרוסים. אני יצאתי בלילה להביא אוכל. לקראת הבוקר,
כשחזרתי לבית המחבוא שלנו, שמעתי מטוסים וצעקות של שמחה, פתאום ראיתי התקהלות גדולה ליד הבית של אומילנובסקי, ואבא היה בחוץ גם הוא. נבהלתי, התחבאתי וניסיתי להבין מה קורה. כל השכנים היו בחוץ. פתאום, הבנתי שהגיעו הרוסים, שכל-כך חיכינו להם. החיילים הרוסים הודיעו לכולם, שהם מחפשים יהודים. מסתבר שהשכנים ידעו שאנחנו שם במחבוא. אבא יצא החוצה וחגג עם כולם. השמחה על השחרור הייתה עצובה. . בעלת-הבית טֶקלָה,שהצילה אותנו והעבירה לנו אוכל, נהרגה מכדור תועה. היא עמדה בחלון והכדור פגע בה. בכינו נורא, כי אהבנו אותה מאוד, והתאבלנו יחד עם אומילנובסקי על מות אשתו.
מה עושים עכשיו?
החלטנו ללכת לראות מה קרה בעיר. כל מה שמצאנו היה בלגן אחד גדול. בזזו הכול. לא הכרתי את העיר. המקום לא הופצץ אך בבית לא נשאר כלום. נשארנו בסקלאט שנה שלמה. לא יכולנו להיכנס
לבית שלנו, הכול היה שבור. שכרנו דירה. אבא התחיל לעבוד כקצב. הוא שכר חנות משלו. היינו משפחה קטנה. התגוררנו , עם עוד כמה יהודים, במבנה ציבורי של העירייה, כי לא היו לנו בתים. היה חשוב לגור במקום הזה, כי אליו הגיעו כל אלו ששרדו וחזרו לעיר, לחפש את קרוביהם. בסקלאט נשארנו רק כמה יהודים. אני חושבת שאנשי העיר שהכירו טוב את אבא שלי רחמו עלינו. הם אמרו לנו שטוב שנשארנו בחיים, הם אהבו את אבא שלי וכנראה בגלל זה הצלחנו להישאר שם שנה שלמה. היו אנשים שהגיעו לסקלאט אחרי המלחמה, אך רובם היגרו לאמריקה.מגלים את אחי יעקב
הרבה זמן לא שמענו על יעקב, אחי. היו לנו קרובים בארגנטינה ובאמריקה. היו כל הסידורים להגר לאמריקה. יום אחד קבלתי מכתב מרוסיה מיעקב אחי, שכתב אל הרוח. הוא לא ידע שניצלנו, אבל ניסה
את מזלו ושלח מכתב אלי, לסקלאט. הוא כתב שהצליח להישאר בחיים, והוא מחפש את המשפחה. עוד כתב שהוא מתכוון לנסוע לפלשתינה. שלחתי לו את התמונה של שלושתנו שצולמה עם תום המלחמה (שלי, של אבי, ושל הלל הקטן). הוא שאל על שאר בני המשפחה. כמובן שעניתי לו שרק אנחנו נותרנו. הוא סיפר לי שהוא נוסע לקטוביץ, שם יש "קיבוץ" שבו כולם מתכוננים לעלות לישראל. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה