החלטה גורלית - אני יוצאת לפגוש את אחי יעקב בקטוביץ
יום אחד אמרתי לאבא שאני חייבת למצוא את יעקב, ואני רוצה לנסוע אליו. יצאנו לקטוביץ. לא ידעתי שזו החלטה גורלית שתקבע את המשך חיי. הגענו לידידים שלנו בעיר קטוביץ משפחת שוַולבּנֵסט. יצאתי לחפש את אחי בקיבוץ קטוביץ. כשהגעתי לשם פגשתי את מזכיר הקיבוץ, אריה וינטר. הסברתי לו מי אני ואמרתי שאני מחפשת את אחי יעקב (בקמן) קצ'ור. הוא שאל אותי, מה הקשר שלי אליו. אמרתי לו שאני אחותו והתחלתי לבכות. הוא סיפר לי שיעקב כבר עזב את הקיבוץ, לכיוון ארץ-ישראל. הוא נמצא בדרך למרסיי, כדי לעלות על אנייה. אריה זיהה אותי, אולי מצאתי חן בעיניו כבר אז, ישר הזמין אותי לרקוד לצלילי מוסיקה שנשמעה ברדיו. זה כמובן קצת הפתיע אותי. מאוחר יותר, הסתבר לי שאריה הכיר היטב את אחי, הוא היה אתו ברוסיה והם עבדו יחד במכרות, כשיעקב קיבל את התמונה ששלחתי לו מסקלאט, הוא הראה את התמונה לחברו. אריה וינטר עמד על כך שאשאר בקיבוץ ולא אחזור לסקלאט. אמרתי לו שיש לי גם אבא ואח קטן. הוא אמר שאני אביא אותם ונסתדר גם איתם. נשארתי עם הקיבוץ בקטוביץ שנה וחצי, וגם אבא והלל הצטרפו מאוחר יותר.
אריה וינטר וטינצ'ה קצ'ור הופכים לזוג
גרתי עם הבנות בקיבוץ. אריה חיזר אחרי. במשך הזמן הוא הפך להיות חבר שלי. כנראה שזו הייתה אהבה
ממבט ראשון. כאשר התחילו לדבר על המסע של הקיבוץ לעבר מרסיי, בדרך לארץ-ישראל, אריה אמר שהוא רוצה להתחתן איתי. דיברנו עם אבא שלי שנתן את הסכמתו. הנישואין היו מאוחר יותר במרסיי שבצרפת, לפני שעלינו ארצה. אנחנו הפכנו לזוג באופן רשמי כבר בקיבוץ. היה לי מזל גדול שאריה וינטר, שהיה מזכיר הקיבוץ , הסכים לצרף את אבי ברל שהיה יליד 1902 והיה אז בן 44, ואת הלל הקטן שהיה בן 8-9. למרות שלא היה נהוג לצרף לקיבוצים אנשים מבוגרים וילדים, הוא הצליח לסדר זאת. אני התלהבתי מאריה משום שהוא היה אדם שמח, במחנה היה ילד נוסף קטן יותר מהלל, התינוק של חנה חמיילניק (ווֹבְקָה).
השארנו את הדבש והחמאה בסקאלאט וגם את הרעיון להגיע לאמריקה
המפגש עם אריה וינטר וההצטרפות שלי אל הקיבוץ, שינו את חיינו ואת דרכנו בעתיד. כשהיינו בסקלאט פנינו לקרובים באמריקה וקיבלנו מהם אישור או הזמנה לאמריקה, עם ההזמנה הזו יכולנו לקבל אישור הגירה. בסקלאט אספנו קופסאות פח של חמאה ודבש, כדי לקחת אתנו לאמריקה. את הכל השארנו מאחור. החלטנו שכולנו מצטרפים לקיבוץ ועולים עם הקבוצה לארץ-ישראל.
יום אחד אמרתי לאבא שאני חייבת למצוא את יעקב, ואני רוצה לנסוע אליו. יצאנו לקטוביץ. לא ידעתי שזו החלטה גורלית שתקבע את המשך חיי. הגענו לידידים שלנו בעיר קטוביץ משפחת שוַולבּנֵסט. יצאתי לחפש את אחי בקיבוץ קטוביץ. כשהגעתי לשם פגשתי את מזכיר הקיבוץ, אריה וינטר. הסברתי לו מי אני ואמרתי שאני מחפשת את אחי יעקב (בקמן) קצ'ור. הוא שאל אותי, מה הקשר שלי אליו. אמרתי לו שאני אחותו והתחלתי לבכות. הוא סיפר לי שיעקב כבר עזב את הקיבוץ, לכיוון ארץ-ישראל. הוא נמצא בדרך למרסיי, כדי לעלות על אנייה. אריה זיהה אותי, אולי מצאתי חן בעיניו כבר אז, ישר הזמין אותי לרקוד לצלילי מוסיקה שנשמעה ברדיו. זה כמובן קצת הפתיע אותי. מאוחר יותר, הסתבר לי שאריה הכיר היטב את אחי, הוא היה אתו ברוסיה והם עבדו יחד במכרות, כשיעקב קיבל את התמונה ששלחתי לו מסקלאט, הוא הראה את התמונה לחברו. אריה וינטר עמד על כך שאשאר בקיבוץ ולא אחזור לסקלאט. אמרתי לו שיש לי גם אבא ואח קטן. הוא אמר שאני אביא אותם ונסתדר גם איתם. נשארתי עם הקיבוץ בקטוביץ שנה וחצי, וגם אבא והלל הצטרפו מאוחר יותר.
אריה וינטר וטינצ'ה קצ'ור הופכים לזוג
גרתי עם הבנות בקיבוץ. אריה חיזר אחרי. במשך הזמן הוא הפך להיות חבר שלי. כנראה שזו הייתה אהבה
ממבט ראשון. כאשר התחילו לדבר על המסע של הקיבוץ לעבר מרסיי, בדרך לארץ-ישראל, אריה אמר שהוא רוצה להתחתן איתי. דיברנו עם אבא שלי שנתן את הסכמתו. הנישואין היו מאוחר יותר במרסיי שבצרפת, לפני שעלינו ארצה. אנחנו הפכנו לזוג באופן רשמי כבר בקיבוץ. היה לי מזל גדול שאריה וינטר, שהיה מזכיר הקיבוץ , הסכים לצרף את אבי ברל שהיה יליד 1902 והיה אז בן 44, ואת הלל הקטן שהיה בן 8-9. למרות שלא היה נהוג לצרף לקיבוצים אנשים מבוגרים וילדים, הוא הצליח לסדר זאת. אני התלהבתי מאריה משום שהוא היה אדם שמח, במחנה היה ילד נוסף קטן יותר מהלל, התינוק של חנה חמיילניק (ווֹבְקָה).
השארנו את הדבש והחמאה בסקאלאט וגם את הרעיון להגיע לאמריקה
המפגש עם אריה וינטר וההצטרפות שלי אל הקיבוץ, שינו את חיינו ואת דרכנו בעתיד. כשהיינו בסקלאט פנינו לקרובים באמריקה וקיבלנו מהם אישור או הזמנה לאמריקה, עם ההזמנה הזו יכולנו לקבל אישור הגירה. בסקלאט אספנו קופסאות פח של חמאה ודבש, כדי לקחת אתנו לאמריקה. את הכל השארנו מאחור. החלטנו שכולנו מצטרפים לקיבוץ ועולים עם הקבוצה לארץ-ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה