החיים משתנים כאשר בני המשפחה מגיעים מאירופה
כשנה לאחר שהתחלנו להתגורר ב"שיכון המזרח" , הגיעו לארץ יעקב אחי ומשפחתו, אבי דב-ברל, אחי הקטן הלל.
החלטנו לגור קרוב יחד, כדי להרגיש יחד ולעזור אחד לשני. נודע לנו שיש בתים נטושים בג'בליה-יפו, מה שאחר-כך נקרא "גבעת-עליה". עברנו לגור ברחוב 185 בניין 4 בגבעת-עלייה (רח' אֲלוּמָה)
החיים בגבעת-עליה
כל המשפחה גרה בבניין אחד. בחדר אחד גרנו אני, אריה והילדה. חנה יעקב והתאומות גרו בקומה השנייה. חדר נוסף בקומת הקרקע היה של אבי דב-ברל והלל אחי. בקומה השנייה היה מטבח משותף וחדר שירותים. המקלחון הותקן רק מאוחר יותר. בהתחלה התרחצו באמבטיה גדולה ולא היה חימום למים. אריה עבד ב"תֵרמאוֹיל" וקיבל שם דוד ישן לחימום מים, הדוד התחמם על סולר וכל יום שישי הדליקו אותו. התקינו מתקן מיוחד ל"טוש" וכך הפך התא של האמבטיה ל"טוש" עם מים חמים. כל החברים מן השכונה באו להתקלח בכל יום שישי, כי זו הייתה המשפחה היחידה שהיה לה מים. בגבעת עליה גרו בעיקר עולים ניצולי שואה, בבתים שניטשו ע"י הערבים. הם ראו במגורים הללו מגורים זמניים ורבים עזבו למקומות אחרים. במקום אלו שעזבו הגיעו עולים חדשים, ברובם יוצאי צפון אפריקה.
כאשר הגיעה מכת הארבה, עננים עננים של ארבה פשטו על כל חלקה טובה בארץ. העולים הללו מצפון אפריקה,
אספו את הארבה, בישלו אותם ואכלו. לנו הפולנים זה נראה אז ממש משונה. הם גם אכלו ארטישוק, שאותו בכלל לא הכרנו. לקח זמן עד שנוצרו הקשרים עם השכנים החדשים.
עבודה ב"כיתן" והעזרה של אבי דב-ברל
אבי, היה פגוע בגופו ובנפשו מן המלחמה. הוא גר אתנו כ-15 שנים, עד החתונה של הלל. בשנים הראשונות ב"גבעת-עלייה" הוא טיפל בהניה עד גן חובה. אני עבדתי כתופרת ב"כיתן". התמחיתי בצווארונים, כיסים ומנז'טים. את כל הידע שלי צברתי בקיבוץ קטוביץ. עבדתי ב"כיתן" כחמש שנים 1949-1954. כאשר נולד בני אפרים ביולי 1954 הפסקתי לעבוד. מקום העבודה שלי היה ברחוב לבנדה בתל-אביב. בעלי אריה עבד ב"תרמואיל" – מפעל לאספקת מים חמים וקיטור, באמצעות דוודים. הוא היה מרכיב אותי על האופניים לעבודה, ומשם המשיך לעבודתו.
כשנה לאחר שהתחלנו להתגורר ב"שיכון המזרח" , הגיעו לארץ יעקב אחי ומשפחתו, אבי דב-ברל, אחי הקטן הלל.
החלטנו לגור קרוב יחד, כדי להרגיש יחד ולעזור אחד לשני. נודע לנו שיש בתים נטושים בג'בליה-יפו, מה שאחר-כך נקרא "גבעת-עליה". עברנו לגור ברחוב 185 בניין 4 בגבעת-עלייה (רח' אֲלוּמָה)החיים בגבעת-עליה
כל המשפחה גרה בבניין אחד. בחדר אחד גרנו אני, אריה והילדה. חנה יעקב והתאומות גרו בקומה השנייה. חדר נוסף בקומת הקרקע היה של אבי דב-ברל והלל אחי. בקומה השנייה היה מטבח משותף וחדר שירותים. המקלחון הותקן רק מאוחר יותר. בהתחלה התרחצו באמבטיה גדולה ולא היה חימום למים. אריה עבד ב"תֵרמאוֹיל" וקיבל שם דוד ישן לחימום מים, הדוד התחמם על סולר וכל יום שישי הדליקו אותו. התקינו מתקן מיוחד ל"טוש" וכך הפך התא של האמבטיה ל"טוש" עם מים חמים. כל החברים מן השכונה באו להתקלח בכל יום שישי, כי זו הייתה המשפחה היחידה שהיה לה מים. בגבעת עליה גרו בעיקר עולים ניצולי שואה, בבתים שניטשו ע"י הערבים. הם ראו במגורים הללו מגורים זמניים ורבים עזבו למקומות אחרים. במקום אלו שעזבו הגיעו עולים חדשים, ברובם יוצאי צפון אפריקה.
כאשר הגיעה מכת הארבה, עננים עננים של ארבה פשטו על כל חלקה טובה בארץ. העולים הללו מצפון אפריקה,
אספו את הארבה, בישלו אותם ואכלו. לנו הפולנים זה נראה אז ממש משונה. הם גם אכלו ארטישוק, שאותו בכלל לא הכרנו. לקח זמן עד שנוצרו הקשרים עם השכנים החדשים.
עבודה ב"כיתן" והעזרה של אבי דב-ברל
אבי, היה פגוע בגופו ובנפשו מן המלחמה. הוא גר אתנו כ-15 שנים, עד החתונה של הלל. בשנים הראשונות ב"גבעת-עלייה" הוא טיפל בהניה עד גן חובה. אני עבדתי כתופרת ב"כיתן". התמחיתי בצווארונים, כיסים ומנז'טים. את כל הידע שלי צברתי בקיבוץ קטוביץ. עבדתי ב"כיתן" כחמש שנים 1949-1954. כאשר נולד בני אפרים ביולי 1954 הפסקתי לעבוד. מקום העבודה שלי היה ברחוב לבנדה בתל-אביב. בעלי אריה עבד ב"תרמואיל" – מפעל לאספקת מים חמים וקיטור, באמצעות דוודים. הוא היה מרכיב אותי על האופניים לעבודה, ומשם המשיך לעבודתו.
