סיפור חיים - טוניה וינטר לבית קצ'ור מהעיירה סקאלאט

תהילה לאה נולדה ב25 בספטמבר שנת 1925 בעיר מחוז קטנה בשם סקלאט לא רחוק מעיר גדולה יותר טרנופול. הוריה גולדה (לבית בלייך וברל קצ'ור קראו לילדה טינצ'ה. היום קוראים לה טוניה וינטר לאחר נישואיה לאריה וינטר. כאשר הייתה ילדה בפולין, לא יכלה לנחש מה יעבור עליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בימי המלחמה נאבקה על חייה. הצליחה להסתתר עם אביה ואחיה הצעיר הלל. בכל יום חשבה טינצ'ה שנגזר גורלה למות מרעב, מצמא,מקור או מוות בבורות ירי, כפי שקרה לאמה. היא בוודאי לא יכלה לשער שתגיע פעם לארץ ישראל ושם יוולדו לה בן ובת, נכדים ואפילו נינים. בימים אלה טוניה וינטר הגיעה לגיל 86 ובלוג זה יספר את סיפור חייה המעניין המרתק , סיפור השרדות ראוי להערכה.

סרט - סיפורה של טוניה וינטר

מפת מסלול חיים

הצג את טוניה וינטר לבית קצ'ור - מסלול חיים במפה גדולה יותר

כדי לצפות במפה בפורמט גדול יותר ופרוט התחנות בצדה  לחצו על הקישור הכחול כאן.  לכל אחת מן הנקודות המוצגות על המפה יש תגית הכוללת תמונה, פירוט וכן מידע נוסף על המקום.  לחצו על הנקודה ותקבלו את הפרטים הללו.  ניתן להקטין ולהגדיל את המפה ולראות אותה כפורמטים שונים כפי שנהוג במפות של גוגל.   

חיי משפחה בעיר קטנה - סקאלאט

כשנולדתי, הורי נתנו לי את השמות "תהילה-לאה", בבית קראו לי "טינצ'ה" והיום שמי "טוניה וינטר". נולדתי בעיירה סקאלאט Skalat, שבאזור טרנופול (כיום באוקראינה), ב-25 בספטמבר שנת 1925. הורי, ברל קצ'ור (Kaczor ) וגולדה (לבית בלייך מהעיירה גז'מאלוב). לאבי ברל היו אחים רבים שני אחים ושתי אחיות, שאותם אני זוכרת, הם : אברום, איציק, חייצה וגיטל. לאמי גולדה היה אח אחד – הֵנוך(חנוך).בית המשפחה היה בית נורמלי : 2 חדרים ומטבח. בבית זה גרו ההורים וחמשת ילדיהם: הבכור, יעקב חיים, אחריו נולדתי אני, טינצ'ה, מוישל'ה נולד שלישי, לייבל'ה הרביעי, והלל, איליק, הצעיר ביותר. המשפחה התגוררה ברחוב פילסוצקי 36 . בית נמוך, שהיה מחובר לדירות נוספות.לידנו גרו השכנים, משפחת טננבאום ומשפחת לינשיץ'. משפחת לינשיץ' גרה בבית הגבוה והגדול יותר, הייתה להם חנות. הבית שלנו, היה בית דתי. שבת זה שבת וחג זה חג. אבא היה הולך להתפלל כל בוקר בבית כנסת קטן, קרוב לבית. בסקאלאט היה בית כנסת גדול, חדש ויפה. אימא התפללה שם, בחגים. מבנה בית הכנסת היה גדול ומרשים. בית הספר, ברחוב פּיינסְקָה,היה במרחק הליכה מן הבית שלנו. מבנה בית הספר המרשים עומד עד היום. כשהיינו בביקור שורשים בסקאלאט, הלכתי לראות את בית הספר. בבית הספר ביקרתי מגיל 7 (משנת 1932ועד 1940). כשהרוסים נכנסו, בשנת 1939, המשכתי ללכת לבית-הספר, שם למדתי גם רוסית.כאשר הגרמנים נכנסו לסקאלאט, בשנת 1941, הופסקו לימודי באופן סופי. אז הייתי בת 15. בבית הספר היו לי חברות. כמובן, רוב החברים והחברות נספו בשואה. בודדים נותרו לאחר המלחמה.

סבא וסבתא עם הצלם איציק קצ'ור

ילדי משפחת קצ'ור 1933

הילדים של משפחת קצ'ור בסקאלאט 1933. תמונה זו נשארה בזכות טוניה ששמרה את מעטפת התמונות מן הסטודיו של איציק קצ'ור, אחי אביה, שהיה צלם וגרפיקאי בסקאלאט. בתמונה גם טוניה שנקראה אז תהילה לאה. מוישלה וליבל'ה האחים הקטנים שנחטפו באקציות בעיירה, יעקב האח שנמלט לרוסיה בזמן והגיע אחר-כך לארץ ישראל . התמונה צולמה בבית הסבתא חנה.

1941 - הגרמנים נכנסים לעיר

1941 - הגרמנים נכנסים לעיר –החיים משתנים מיד לאחר שהגרמנים נכנסו, בשנת 1941, לא למדנו יותר. עד כניסת הגרמנים חיינו חיי שגרה, פחות או יותר. וכשהם נכנסו, היה "בּרוֹך גדול". אני זוכרת את היום הזה. לא ידענו מה לעשות, היינו בבית. הם נכנסו לבתים והתחילו לחפש יהודים. גרנו במרכז, קרוב לבית-הספר וקרוב לבית-הכנסת. פחד נוראי תקף אותנו. דבר ראשון, הם לקחו את הבית של העו"ד קרויין. אבא, נורא בכה. יום אחד הם הגיעו לעשות חיפוש. ידענו שהם לוקחים גברים. החבאנו את אבא בתוך התנור לאפיית הלחם, והסתרנו את התנור עם ארונית (שַפקָלֶ'ה). כשהגרמנים נכנסו ושאלו על הגבר של המשפחה, אמרנו שאין גבר. בפעם הזו זה הצליח והם יצאו,מבלי שלקחו את אבא. בפעם שנייה חיפשו בעלי מקצוע. אבא היה קצב, אמרנו להם זאת והם לקחו אותו, לשרת אותם. הוא עבד במשחטה של הפרות, וגם בבית השחיטה לעופות. כיוון שאבא שירת אותם,בינתיים לא לקחו אותו מחוץ לעיר.

עוברים ל"גטו" - לייבלה ומוישל'ה נעלמים

יהודי העיר מועברים לאזור מוגדר- "גטו" ומתחילות אקציות. הגרמנים הקימו גטו ליהודים באזור מסוים. הם סימנו את תחום הגטו, ולשם היו כל היהודים חייבים להיכנס. ליד המשחטה של העופות, שבה אבא עבד, היה בית עם שני חדרים. אבא הכיר את הבית הזה. הוא ידע שיש אפשרות לעלות לגג של הבית ברגע של סכנה. וכך הם, ההורים, החליטו לעבור לבית הזה. בכל פעם שהייתה אקציה, המשפחה עלתה לגג. הייתה שם כניסה נסתרת, וכך הגרמנים לא הצליחו לגלות את הכניסה לגג. בשתי האקציות הגדולות העניין עבד.בזמן האקציה, המשפחה הסתתרה על הגג. בפעם השלישית הם הצליחו לקחת את אבא למחנה העבודה. המחנה היה מחנה עבודה של הצבא הפולני, ולשם אבא נלקח. אמא נשארה אתנו בבית. אני כבר הייתי נערה בוגרת ושלחו אותי לעבוד בשדות, מטעם ה"יודנראט". עלינו על עגלה שיצאה מן ה"יודנראט" ועבדנו ימים שלמים בשדות. יום אחד חזרתי וגיליתי שנשארנו רק אמא, אני והלל הקטן. באחת האקציות, לקחו את אחי מוישל'ה. יום אחד לייבל'ה לא יכול היה להישאר בבית ויצא החוצה, גם הוא נעלם. הוא לא חזר יותר.

איפה מחביאים את הילד?

לא ידענו מה לעשות. רצינו ללכת להצטרף אל אבא, במחנה העבודה, אבל לא יכולנו להיכנס לשם. מאחורי הבתים היה נחל. חשבנו לעבור את הנחל ולהיכנס משם למחנה העבודה של היהודים. אחד מן השוטרים היהודיים של המחנה, אמר שאבא בעבודה ולא יחזור עד הערב. אחרי המלחמה, אבא סיפר שהוא עבד בעבודות כפייה. הם היו יוצאים מן המחנה לעבודות שונות ובערב היו חוזרים לישון, במחנה העבודה – ב"לאגר". יום אחד אימא הלכה לחפש אחריו, והיא נשארה ב"לאגר". אני נשארתי עם הלל-איליק. אחרי שאמא נעלמה, ניסיתי להיכנס ללאגר, דרך הנחל. את הלל, שהיה בן ארבע וחצי, החבאתי בתוך מזוודה מחוררת (שיהיה לו אוויר). המזוודה, ובתוכה הילד, נמצאה בין מזוודות נוספות שהיו מונחות בקצה חצר המחנה, תחת עצים וענפים. הוא ישב שם ימים רבים, ולא בכה. אבא היה מביא לו חצי פרוסת לחם ליום וכך הוא הצליח לשרוד.

מה קרה לאמא?

באחת האקציות נלקחה אמא אל הבורות. אבא, היה בין החופרים של הבורות. בכל בור שנחפר הרגו נשים וגברים, שנלקחו מן המחנה. לאחר שהרגו אותם, נלקחו החופרים שוב לכסות את הבורות. על שפת אחד הבורות, מצא אבא את השמלה של אימא.הוא נאחז בשמלה ולא רצה לעזוב אותה, הגרמנים שראו זאת, היכו אותו מכות רצח, רצו ממש להרוג אותו. אך הוא, הצליח לקום משם והגיע למחנה מוכה. אני זוכרת את התמונה הזו של אבא, לאחר המכות. הוא הגיע נפוח כולו. אני זוכרת את פניו עד היום. לא הכרתי אותו. היה ברור שיכול היה למות באותו מקום. גם אני ברחתי מאקציה אחרת בסקאלאט. התחבאתי בין השיחים. משם ראיתי איך דוד שלי, איציק קצ'ור, יחד עם אשתו טינצ'ה והילדה הקטנה שלהם הולכים אל המוות, עם תושבי העיר.

המחבוא - בית אומילנובסקי בפאתי העיר סקאלאט

יוצאים לחפש מקום להתחבא ומוציאים את הלל הקטן מן המזוודה
אחרי מותה של אימא, החלטנו לברוח ולחפש מקום להתחבא. אבא סיפר לי שיש לו ידיד בשם אומילנובסקי, גוי שהייתה לו מסעדה ואבא סיפק לו בשר למסעדה. אומילנובסקי חי בקצה העיר סקאלאט. בשכונת קוֹלַאדיוֹבְקָה. יצאנו ברגל לכיוון המקום. הוצאנו את הלל מהמזוודה. הוא היה חיוור ובלי משקל. בקושי הלך. הלכנו ברגל והגענו לחצר של אומילנובסקי.
המחבוא אצל אומילנובסקי
בפאתי העיר בחצר של אומילנובסקי היה בית יפה חדש, עם גינה, וגם מבנה ישן. אנחנו חיכינו בבית הישן, עם העיזים, לרגע שהאישה תבוא לחלוב אותן. היא אכן הגיעה ומצאה אותנו שם. היא אמרה לנו להמתין עד שהיא תספר לבעלה. הוא הסכים שנישאר שם, בעליית הגג. הייתה לנו אפשרות לעשות תצפית מן הגג, לראות אם מישהו בא. היינו שם שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים הם העבירו אותנו למרתף של הבית החדש. הם אמרו לנו: "אל תדאגו!" הם שמרו עלינו. אשתו הייתה מורידה לנו אוכל, לתוך המסתור.

המצב מסתבך גרמנים באו לגור בבית אומילנובסקי
יום אחד, הגרמנים החליטו לשכן חיילים בבתים. וכך נגזר עלינו למות ברעב. האישה לא יכלה להעביר לנו אוכל יותר. היא פחדה פחד מוות שהגרמנים יתפסו אותה. הצלחנו לייצר מים מן השלג שהיינו גורפים מחלון צר, שנפתח מן המרתף. אני הייתי יוצאת בלילות מתחת לאפם של הגרמנים, והולכת לחפש אוכל. הסתובבתי בלילות נואשת, הייתי חייבת לחזור עם אוכל שיספיק לשבועיים לפחות, כי הייתה סכנת מוות לצאת. פעם אחת פגשתי בחור ששאל אותי מאיפה אני, אמרתי לו שאני גרה במקום. אבל מיד כשנעלם שיניתי כיוון כי פחדתי ממנו. לא פעם נפלתי לבורות. לא יודעת באיזה כוחות יצאתי מן הבורות הללו. לא היו לי בגדים מתאימים. היו לי "קָלוֹשִים" – ערדליים-נעלי גומי, נכנס בהן שלג, והנעליים התמלאו שלג, ואני הייתי הולכת על שכבת קרח. הולכת וסובלת, וממשיכה ללכת מחוסר ברירה. לפעמים, התחזיתי לנוצרייה. היה לי ספר תפילות נוצרי. אחרי שהייתי חוזרת למרתף היינו מחלקים את הלחם שהבאתי, כך שיספיק לזמן ארוך. לילה אחד, כשחזרתי, פגשתי גרמני שיכור, התחבאתי בשירותים שבחצר. ככר לחם אחת נפלה לתוך בור השירותים. לאחר שהגרמני השיכור נפל על השלג ונרדם, הוצאתי את ככר הלחם מן הבור. הצלחנו עוד לאכול משהו

הרוסים באים. המלחמה מסתיימת. מה עושים עכשיו?

הרוסים באים
לאומילנובסקי היו שני בנים גדולים מנישואים ראשונים שהתגוררו בסקאלאט, והיה גם ילד צעיר בבית, מאשתו השנייה. אני זוכרת את היום שהגיעו הרוסים. אני יצאתי בלילה להביא אוכל. לקראת הבוקר, כשחזרתי לבית המחבוא שלנו, שמעתי מטוסים וצעקות של שמחה, פתאום ראיתי התקהלות גדולה ליד הבית של אומילנובסקי, ואבא היה בחוץ גם הוא. נבהלתי, התחבאתי וניסיתי להבין מה קורה. כל השכנים היו בחוץ. פתאום, הבנתי שהגיעו הרוסים, שכל-כך חיכינו להם. החיילים הרוסים הודיעו לכולם, שהם מחפשים יהודים. מסתבר שהשכנים ידעו שאנחנו שם במחבוא. אבא יצא החוצה וחגג עם כולם. השמחה על השחרור הייתה עצובה. . בעלת-הבית טֶקלָה,
שהצילה אותנו והעבירה לנו אוכל, נהרגה מכדור תועה. היא עמדה בחלון והכדור פגע בה. בכינו נורא, כי אהבנו אותה מאוד, והתאבלנו יחד עם אומילנובסקי על מות אשתו.
מה עושים עכשיו?
החלטנו ללכת לראות מה קרה בעיר. כל מה שמצאנו היה בלגן אחד גדול. בזזו הכול. לא הכרתי את העיר. המקום לא הופצץ אך בבית לא נשאר כלום. נשארנו בסקלאט שנה שלמה. לא יכולנו להיכנס לבית שלנו, הכול היה שבור. שכרנו דירה. אבא התחיל לעבוד כקצב. הוא שכר חנות משלו. היינו משפחה קטנה. התגוררנו , עם עוד כמה יהודים, במבנה ציבורי של העירייה, כי לא היו לנו בתים. היה חשוב לגור במקום הזה, כי אליו הגיעו כל אלו ששרדו וחזרו לעיר, לחפש את קרוביהם. בסקלאט נשארנו רק כמה יהודים. אני חושבת שאנשי העיר שהכירו טוב את אבא שלי רחמו עלינו. הם אמרו לנו שטוב שנשארנו בחיים, הם אהבו את אבא שלי וכנראה בגלל זה הצלחנו להישאר שם שנה שלמה. היו אנשים שהגיעו לסקלאט אחרי המלחמה, אך רובם היגרו לאמריקה.
מגלים את אחי יעקב
הרבה זמן לא שמענו על יעקב, אחי. היו לנו קרובים בארגנטינה ובאמריקה. היו כל הסידורים להגר לאמריקה. יום אחד קבלתי מכתב מרוסיה מיעקב אחי, שכתב אל הרוח. הוא לא ידע שניצלנו, אבל ניסה את מזלו ושלח מכתב אלי, לסקלאט. הוא כתב שהצליח להישאר בחיים, והוא מחפש את המשפחה. עוד כתב שהוא מתכוון לנסוע לפלשתינה. שלחתי לו את התמונה של שלושתנו שצולמה עם תום המלחמה (שלי, של אבי, ושל הלל הקטן). הוא שאל על שאר בני המשפחה. כמובן שעניתי לו שרק אנחנו נותרנו. הוא סיפר לי שהוא נוסע לקטוביץ, שם יש "קיבוץ" שבו כולם מתכוננים לעלות לישראל.

איך הגעתי לקיבוץ קטוביץ ההחלטה ששינתה את חיי

החלטה גורלית - אני יוצאת לפגוש את אחי יעקב בקטוביץ
יום אחד אמרתי לאבא שאני חייבת למצוא את יעקב, ואני רוצה לנסוע אליו. יצאנו לקטוביץ. לא ידעתי שזו החלטה גורלית שתקבע את המשך חיי. הגענו לידידים שלנו בעיר קטוביץ משפחת שוַולבּנֵסט. יצאתי לחפש את אחי בקיבוץ קטוביץ. כשהגעתי לשם פגשתי את מזכיר הקיבוץ, אריה וינטר. הסברתי לו מי אני ואמרתי שאני מחפשת את אחי יעקב (בקמן) קצ'ור. הוא שאל אותי, מה הקשר שלי אליו. אמרתי לו שאני אחותו והתחלתי לבכות. הוא סיפר לי שיעקב כבר עזב את הקיבוץ, לכיוון ארץ-ישראל. הוא נמצא בדרך למרסיי, כדי לעלות על אנייה. אריה זיהה אותי, אולי מצאתי חן בעיניו כבר אז, ישר הזמין אותי לרקוד לצלילי מוסיקה שנשמעה ברדיו. זה כמובן קצת הפתיע אותי. מאוחר יותר, הסתבר לי שאריה הכיר היטב את אחי, הוא היה אתו ברוסיה והם עבדו יחד במכרות, כשיעקב קיבל את התמונה ששלחתי לו מסקלאט, הוא הראה את התמונה לחברו. אריה וינטר עמד על כך שאשאר בקיבוץ ולא אחזור לסקלאט. אמרתי לו שיש לי גם אבא ואח קטן. הוא אמר שאני אביא אותם ונסתדר גם איתם. נשארתי עם הקיבוץ בקטוביץ שנה וחצי, וגם אבא והלל הצטרפו מאוחר יותר.
אריה וינטר וטינצ'ה קצ'ור הופכים לזוג
גרתי עם הבנות בקיבוץ. אריה חיזר אחרי. במשך הזמן הוא הפך להיות חבר שלי. כנראה שזו הייתה אהבה
ממבט ראשון. כאשר התחילו לדבר על המסע של הקיבוץ לעבר מרסיי, בדרך לארץ-ישראל, אריה אמר שהוא רוצה להתחתן איתי. דיברנו עם אבא שלי שנתן את הסכמתו. הנישואין היו מאוחר יותר במרסיי שבצרפת, לפני שעלינו ארצה. אנחנו הפכנו לזוג באופן רשמי כבר בקיבוץ. היה לי מזל גדול שאריה וינטר, שהיה מזכיר הקיבוץ , הסכים לצרף את אבי ברל שהיה יליד 1902 והיה אז בן 44, ואת הלל הקטן שהיה בן 8-9. למרות שלא היה נהוג לצרף לקיבוצים אנשים מבוגרים וילדים, הוא הצליח לסדר זאת. אני התלהבתי מאריה משום שהוא היה אדם שמח, במחנה היה ילד נוסף קטן יותר מהלל, התינוק של חנה חמיילניק (ווֹבְקָה).
השארנו את הדבש והחמאה בסקאלאט וגם את הרעיון להגיע לאמריקה
המפגש עם אריה וינטר וההצטרפות שלי אל הקיבוץ, שינו את חיינו ואת דרכנו בעתיד. כשהיינו בסקלאט פנינו לקרובים באמריקה וקיבלנו מהם אישור או הזמנה לאמריקה, עם ההזמנה הזו יכולנו לקבל אישור הגירה. בסקלאט אספנו קופסאות פח של חמאה ודבש, כדי לקחת אתנו לאמריקה. את הכל השארנו מאחור. החלטנו שכולנו מצטרפים לקיבוץ ועולים עם הקבוצה לארץ-ישראל.

קיבוצי העלייה באירופה לאחר המלחמה

תפקיד קיבוצי העליה במפעל "הבריחה" באירופה
ראשיתה של תנועת ה"בריחה" עוד בימי המלחמה, באותה קבוצת צעירים מתנועת "הנוער הציוני" באזור זגלמביה (קטוביץ, סוסנוביץ, בנדין), אשר ארגנו מחתרת לוחמת ותוך כדי ביצוע שורת פעולות נועזות נגד הגרמנים, הצליחו ברובם להבקיע להם דרך לארץ-ישראל. בראשית 1944, וכאשר נמוג עשן הקרבות והשרידים החלו להתגבש, היו אנשי תנועות הנוער, אלה אשר ידעו לתרגם את הכאב, הייאוש והרצון לבריחה של שארית הפליטה, לתנועת עם, החותרת אל חופיה של המולדת.

הקיבוצים הצילו את חיינו ונתנו לנו מטרה בחיים

כבסיס למפעל ה"בריחה" שימשו תנועות הנוער ובמיוחד ריכוזי חבריהן ב"קיבוצים" (או בכינויים הרשמי "מרכזי הפרודוקטיביזציה"). קיבוצים אלה לא היו קיבוצי-הכשרה במובן המקובל של ערב המלחמה, אלא קיבוצי עליה. את הבסיס החומרי סיפק ה"ג'וינט" ואילו על הצד הרוחני, החברתי והרעיוני הופקדו מדריכים, שנשאו איתם את הזיכרונות מימי נעוריהם ב"קני" התנועות שלפני המלחמה. בקיבוצים נערכו סמינריונים, חוגים ללימוד עברית ולפי האפשרות אורגנו בתי-מלאכה וקורסים מקצועיים, אולם, המגמה והאווירה ששלטה בהם, הייתה מכוונת לא לשהייה במקום, כי אם ליציאה, ובהקדם.

אחרי שנה וחצי בקטוביץ יוצאים לדרך
הייתי בקיבוץ קטוביץ שנה וחצי. ואז, בשנת 1947, יצאנו לכיוון ארץ-ישראל. הקיבוץ שלנו התאחד עם קיבוץ סוסנוביץ והפכנו לקבוצה אחת. שני הקיבוצים יחד נקראו "השלמה". בסתיו, שנת 1947, יצאנו לדרך לכיוון נמל מרסיי ממנו היינו אמורים לעלות על אונייה לארץ-ישראל, בינתיים היינו צריכים לעבור כמה גבולות.

גלרייה - קיבוצי העלייה וה"בריחה" מאירופה

קטוביץ' 1946 "קיבוץ השומר הצעיר - יד שמואל"
מסיבה מוקדשת ללוחמי הגטאות

כדי לצפות בתמונות "הבריחה" מאירופה  :

לחצו כאן

"הבריחה" מאירופה בעזרת הארגונים

וינה אוסטריה
הגענו לווינה ובה היינו תקופה מסוימת. יש לי תמונה של כל הקבוצה מצולמת ליד קברו של בנימין זאב הרצל לפני שהועלו עצמותיו לארץ ישראל. מיקומה של אוסטריה הגובלת בשש מדינות, הפך אותה למרכז החשוב ביותר עבור ארגון "הבריחה" מאז תחילת פעילותו. עם תום המלחמה חולקה אוסטריה לארבעה אזורי כיבוש. רוסי, אמריקאי, בריטי וצרפתי, וכך גם העיר ווינה שחולקה לפי אותו מפתח. בין המעבר מהגבול אל מחוץ לאוסטריה. אנחנו כפליטים נקלטנו בעיר ושהינו כנראה במחנה המעבר "רוטשילד". משם שוב עברנו דרך האזור
הרוסי והאמריקאי לנקודות ולמחנות "בריחה" ברחבי אוסטריה, כלינץ, זלצבורג, סלפלדן ורבים אחרים, שם שהינו עם אחרים עד שהתאפשר להבריח אותנו מחוץ לאוסטריה.

Saalfelden
כל הקבוצה שלנו עברה לסאלפלדן (Saalfelden), עיירת נופש על גבול אוסטריה לא רחוק מזלצבורג. לפי התמונות
אפשר לומר שהיינו שם בחורף 1947 כי היה שלג, וכנראה בתחילת 1948. אני התרשמתי מאוד מן המקום הזה ואפילו קניתי גלויות שהשתמרו איתי עד היום. בסאלפלדן גם החלפנו מדריכים משם המשכנו הלאה למחנה "בַּנְדוֹל" לא רחוק ממרסיי.

הפגישה עם יעקב אחי ומשפחתו
כאשר הגענו למרסיי היינו יחד: אבי ברל, הלל אחי הצעיר, אני טינצ'ה ובעלי אריה וינטר. שם פגשנו את יעקב במקרה. נודע לי שבמחנה השני נמצא קיבוץ המעפיל ושם גם נמצא אחי, פגשנו אותו כבר עם חנה אשתו ותאומות. התברר שכשהוא עזב את קטוביץ, עוד לפני שאני הגעתי לשם, הוא נדד על פני אירופה, ובאחד הקיבוצים של השומר הצעיר פגש את חנה. הם הפכו לזוג, ונולדו להם התאומות בלהה וזהבה. ברל, אבי, מאוד התרגש, הוא לא ראה אותו למעלה מחמש שנים והוא החליט להישאר עם יעקב והשאיר אתו גם את הלל הצעיר. כולם הגיעו אחרינו למדינת ישראל.

עומדים לעלות לאנייה ואני לא יכולה לצאת עם כולם

במחנה "בנדול" חיכינו לאות, לצאת אל האנייה. זה היה באפריל 1948. ערב הנסיעה חשתי כאבים עזים בבטני. לאחר בדיקה התברר שזהו התקף אפנדציט. רציתי לעלות עם כל החברים לאנייה, אך הרופא אמר שאם לא ינתחו אותי בהקדם אני יכולה למות על האנייה, וישליכו אותי למים. לא הייתה לי ברירה. הועברתי לבית חולים צרפתי ועברתי את הניתוח במרסיי, אריה בעלי נשאר איתי. חברי הקיבוץ שלנו יצאו לארץ, באפריל 1948, הספינה הייתה כנראה "נחשון", הם התגלו על ידי הבריטים והיו כנראה המעפילים האחרונים שנשלחו לקפריסין. הם הגיעו לארץ אחרינו.

מגיעים למדינת ישראל ביום הכרזת המדינה

אריה ואני עלינו לאנייה, כחודש לאחר שעזבו חברינו מן הקיבוץ לארץ-ישראל. הם הגיעו לארץ ונשלחו לקפריסין. אנחנו עלינו על האנייה "טאטי", אנייה זו הייתה האנייה הלגלית הראשונה שהגיעה לארץ מיד לאחר הכרזת המדינה. היא הגיעה לנמל יפו והייתה הראשונה שהניפה את דגל ישראל. כשירדנו בנמל יפו העבירו אותנו למחנה אוהלים ברעננה. בקצה רחוב אחוזה. התגוררנו ארבע משפחות באוהל גדול. אחרי המתנה של חצי שנה קיבלנו דירה בראשון לציון. אני הייתי בהריון ואריה כבר גויס לצבא. בגלל שהייתי בהריון הוא שרת ב"סרפנד". הדירה בראשון לציון הייתה ב"שכון המזרח", קרוב ל"שער ראשון" בצריפין – סרפנד.
קוריוז - אריה וינטר - הישראלי החדש
עוד כשהיינו ברעננה, הגיעו יום אחד אנשים לצלם סרט. הם ראו את אריה, בעלי, בלי חולצה. בחרו בו לדגמן את הישראלי החדש. אריה דיבר עברית רהוטה. הוא התלווה אליהם, הם לקחו אותו במכונית מפוארת לרמת-גן שם צלמו אותו בבית-חרושת "עסיס". משם הביאו אותו לצילומים על טרקטור, עובד בחריש, צילמו אותו בעוד מקומות, ולבסוף גם נתנו לו כסף. הוא הרגיש שבאותו יום הפך למיליונר. אלה היו כנראה אמריקאים שצילמו את הפלא שמתרחש בארץ-ישראל – הישראלי החדש.
החיים ב"שיכון המזרח" בראשון לציון
קבלנו דירת חדר ומטבח, בבית דו משפחתי. זו הייתה התחלה של שיכון לעולים חדשים. בתים קטנים, אנשים חדשים, לא היו לי חברים ומשפחה. התיידדנו עם הזוג חיים ורוּז'ה יבלונקה. אריה היה בצבא, בצריפין, ומדי פעם היה יוצא הביתה. הוא היה מגיע ברגל דרך "שער ראשון". בדרך, היה קוטף פירות מן העצים, והיה מביא לי גם אוכל מן הבסיס. אני הייתי בהריון. הייתי יוצאת לשוק, קונה דברים בשוק ליד בית הכנסת הגדול בראשו-לציון. השכנים עזרו לי הרבה מאוד. כשהגיע הזמן ללדת, חיים יבלונקה לקח אותי לבית היולדות ברחובות, ושם נולדה הניה. חיים יבלונקה עזר לי למצוא מיטה לתינוקת, והוא גם עזר לי לסדר ריהוט ראשוני בדירה. הקשר עם משפחת יבלונקה נשמר גם כשעזבנו את "שיכון המזרח".

המשפחה מתאחדת החיים ב"גבעת-עליה"

החיים משתנים כאשר בני המשפחה מגיעים מאירופה
כשנה לאחר שהתחלנו להתגורר ב"שיכון המזרח" , הגיעו לארץ יעקב אחי ומשפחתו, אבי דב-ברל, אחי הקטן הלל. החלטנו לגור קרוב יחד, כדי להרגיש יחד ולעזור אחד לשני. נודע לנו שיש בתים נטושים בג'בליה-יפו, מה שאחר-כך נקרא "גבעת-עליה". עברנו לגור ברחוב 185 בניין 4 בגבעת-עלייה (רח' אֲלוּמָה)
החיים בגבעת-עליה
כל המשפחה גרה בבניין אחד. בחדר אחד גרנו אני, אריה והילדה. חנה יעקב והתאומות גרו בקומה השנייה. חדר נוסף בקומת הקרקע היה של אבי דב-ברל והלל אחי. בקומה השנייה היה מטבח משותף וחדר שירותים. המקלחון הותקן רק מאוחר יותר. בהתחלה התרחצו באמבטיה גדולה ולא היה חימום למים. אריה עבד ב"תֵרמאוֹיל" וקיבל שם דוד ישן לחימום מים, הדוד התחמם על סולר וכל יום שישי הדליקו אותו. התקינו מתקן מיוחד ל"טוש" וכך הפך התא של האמבטיה ל"טוש" עם מים חמים. כל החברים מן השכונה באו להתקלח בכל יום שישי, כי זו הייתה המשפחה היחידה שהיה לה מים. בגבעת עליה גרו בעיקר עולים ניצולי שואה, בבתים שניטשו ע"י הערבים. הם ראו במגורים הללו מגורים זמניים ורבים עזבו למקומות אחרים. במקום אלו שעזבו הגיעו עולים חדשים, ברובם יוצאי צפון אפריקה.
כאשר הגיעה מכת הארבה, עננים עננים של ארבה פשטו על כל חלקה טובה בארץ. העולים הללו מצפון אפריקה,
אספו את הארבה, בישלו אותם ואכלו. לנו הפולנים זה נראה אז ממש משונה. הם גם אכלו ארטישוק, שאותו בכלל לא הכרנו. לקח זמן עד שנוצרו הקשרים עם השכנים החדשים.
עבודה ב"כיתן" והעזרה של אבי דב-ברל
אבי, היה פגוע בגופו ובנפשו מן המלחמה. הוא גר אתנו כ-15 שנים, עד החתונה של הלל. בשנים הראשונות ב"גבעת-עלייה" הוא טיפל בהניה עד גן חובה. אני עבדתי כתופרת ב"כיתן". התמחיתי בצווארונים, כיסים ומנז'טים. את כל הידע שלי צברתי בקיבוץ קטוביץ. עבדתי ב"כיתן" כחמש שנים 1949-1954. כאשר נולד בני אפרים ביולי 1954 הפסקתי לעבוד. מקום העבודה שלי היה ברחוב לבנדה בתל-אביב. בעלי אריה עבד ב"תרמואיל" – מפעל לאספקת מים חמים וקיטור, באמצעות דוודים. הוא היה מרכיב אותי על האופניים לעבודה, ומשם המשיך לעבודתו.

התאקלמות בחיי המדינה

הניה - צביה
לאחר שנה שנקראה הניה במשפחה, בנות הדוד של אריה, סימה ורישקה, חשבו שהשם הוא גלותי וצריך לקרוא לה בשם ישראלי. כך החלו לקרוא לה צביה. בתעודות היא רשומה הניה על שם אמו של אריה וינטר. הניה-צביה התחילה ללכת לגן בגבעת-עליה בגיל 5. היאלא ידעה עברית כי דיברה רק אידיש, אתנו ועם אבי דב-ברל, שטיפל בה בבקרים. זה גרם לכך שבגן היא לא דיברה כלל עם הילדים בהתחלה. לאט לאט היא התאקלמה והתחילה לשחק ולדבר עם הילדים. הניה הלכה לבית ספר על-שם "דב הוז" ב"גבעת-עלייה", מול הקונסוליה הצרפתית, קרוב לבית המגורים של המשפחה. אבי, היה מביא את הניה לבית הספר, מבשל, עורך קניות ומכין הכול למשפחה. כך התאפשר לאריה ולי, לעבוד לפרנסתנו מחוץ לבית, בראש שקט.
יעקב וחנה עוברים דירה
חנה, אשתו של יעקב אחי, נשארה בבית לטפל בתאומות. באותו בניין התגורר גם אבי דב-ברל, עם הלל.
באחד הימים התעורר וויכוח עז בין דב-ברל לחנה. יעקב וחנה החליטו לעבור דירה לתל-עדשים שבצפון. החדר שנשאר, נמכר לדייר אחר.
בן חדש נולד - אפרים
באותה שנה שבה עזבו חנה ויעקב, נולד אפרים בני, אח להניה-צביה, ביולי 1954, בבית-החולים "דג'אני"ביפו. הוא נקרא אפרים על שם אביו של אריה וינטר.

תקופת הצנע

אבא שלי, לא יכול היה לעבוד עבודה פיזית. אני ואריה עבדנו וחסכנו כסף ככל שיכולנו. אני תפרתי לבד בגדים לכל בני המשפחה. סיידתי את הבית במו ידי. אבי, דב ברל, גידל צמחים באדניות שבנה מקרשים: גזר, פטרוזיליה, שמיר ועוד. אצלנו בבית התפריט כולו היה מורכב מבשר בעלי החיים שגדל ברל על הגג (יונים, ארנבות, תרנגולות). אכלנו מן הירקות שאבי גידל על הגג. בתקופת הצנע היו תלושים לקניית מצרכים קצובים: מרגרינה, סוכר, שמן וקצת בשר. אבי היה שורד אמתי. את העור של העופות טיגן עם בצל. היה משתמש בשומן של העופות למריחה במקום חמאה. סנדביצ'ים עם שומן ו"גריבן". את המזון לבעלי-החיים שחיו על הגג הביא בעלי, אריה, ממפעלים שונים שעבר בעבודתו: בדרך-כלל פסולת של אטריות ופירות. מדי פעם היה ברל קונה בשוק אצל הערבים דוּרָה כדי להאכיל את היונים.

משפחה צעירה יוצאת לחיים

עוברים לחולון
לאחר שאחי יעקב, יחד עם אשתו חנה והתאומות, עזבו את מושב "תל-עדשים" ועברו להתגורר בחולון, גם אנחנו עברנו להתגורר באותה עיר. דב, הלל, אריה, הילדים ואני, התגוררנו יחד, בדירת שניים וחצי חדרים, ברחוב חנקין 38.
בספטמבר 1959 עברנו לבניין החדש, בן 4 קומות. היו בו דירות ל-15 משפחות. לא הייתה מעלית. עלינו במדרגות ארבע קומות עד לדירתנו החדשה, ברחוב חנקין. בדירה שניים וחצי חדרים גדולים ומרווחים. מהדירה ב"גבעת-עלייה" לא לקחנו שום ריהוט כי היה ישן ופגוע. נאלצנו לישון על הרצפה על שמיכות, במשך כחצי שנה. לאט לאט, קנינו ריהוט חדש לחלוטין. צביה ואפרים, השתלבו מהר במקום החדש והיו מקובלים על המורים והחברים. אתנו עברו לחולון, דב-ברל אבי וגם הלל. הייתי חייבת לחזור לעבודה, כדי לעזור בתשלומים על הדירה. לא יכולתי לחזור ל"כיתן", כי בית-החרושת "כיתן" עבר לדימונה. מהמפעל אומנם הציעו לי לחזור לעבודה אבל בתנאי שאעבור עם המשפחה לדימונה. לא רציתי לעבור לשם.
עבודה באולמי גיל
התחלתי לעבוד ב"אולמי גיל", ברחוב גורדון בתל-אביב. זה היה אולם חתונות מפואר, עבדתי כמלצרית
והתמחיתי בסלטים ובקישוט מנות. העריכו אותי מאוד, הבאתי עוד אנשים איתי לעבודה וקיבלו אותם. היו לי חברות טובות מתקופת העבודה הזו, ועם חלקן אני בקשר עד היום. עבדתי ב"אולמי גיל" 11 שנה, עד שנת 71. אבי דב עבד בעבודות אחזקה וגינון בבתים או בשמירה והלל עבד בדואר. אחר כך, עבר דב להתגורר עם הלל ברחוב דגניה, וחי שם עם הלל, אסתר והנכדה פני, עד מותו בגיל 68.
אריה עובד בתרמאויל
אריה, עבד ב"תרמאויל" ובנוסף לכך נתן שרות תיקונים פרטי, כדי לסייע יותר בפרנסת המשפחה. היינו מאושרים, לראות את הארץ שלנו, צומחת ומתפתחת. אריה, שמח לקראת כל נסיעה בעבודתו, כדי לתת שרות לקיבוצים מרוחקים, למחנות צבא, להתנחלויות, לבתי אריזה של תפוזים ועוד. בנסיעותיו, הגיע לכל קצות הארץ ואנו שהצטרפנו אליו לפעמים, זכינו לראות מקומות שאיש מידידינו לא יכלו לראות. אפרים ממשיך את דרכו של אביו ומקים חברה חדשה אחרי ש"תרמאויל" נסגרה בשנות ה-70, הקים אפרים את החברה "א. וינטר בע"מ", לשירותי חימום, הסקה וקיטור. אריה, בעל הניסיון העשיר בתחום, עבר לעבוד בחברה החדשה, כטכנאי שכיר, תוך שהוא מלמד את אפרים ואת יתר טכנאי החברה, את הנושאים הנחוצים לתפעול החברה. עם הזמן, התפתחה החברה והתרחבה, גם לתחומי חימום בגז . מאז שנות ה-90, גם לאחר שלקה בליבו, המשיך אריה לעבוד בחברה, כשהוא מסייע לאפרים ביעוץ, בשליחויות ובסידורים שונים.
אחי יעקב
חנה, אשתו של יעקב אחי, נפטרה צעירה, ממחלת הלב ממנה סבלה. לאחר שנה, נשא יעקב לאשה את שושנה. הם עברו להתגורר בדירה רחבה יותר, יחד עם בלהה וזהבה, ושלושת ילדיה של שושנה, מנישואיה הקודמים. בין צביה לבין הבנות של יעקב, היה קשר טוב, עוד מאז התקופה בה התגוררנו ב"גבעת-עליה". זהבה ובלהה, נהגו להגיע אלינו כל קיץ וצביה נסעה אליהם להתארח ב"תל עדשים". קשר זה המשיך גם בחולון ולאורך השנים אח"כ.

עזרה בקליטה בארץ

בשנות הששים, הגיעו ארצה מארגנטינה, בת דודי ברטה, בעלה משה וילדיהם פוצ'י ואניטה. ברטה, הייתה בתו של הדוד מרדכי לייב, אחיו של דב. אחריה, הגיעו ארצה, כמעט כל בני המשפחה שמעבר לים. אריה ואני קלטנו את משפחתי "החדשה", באהבה רבה. כך למשל, דאגתי לעבודה עבור ברטה, ב"אולמי גיל" ואריה דאג לבן, פוצ'י, שיעבוד ב"תרמאויל". עזרנו גם לעולים חדשים אחרים אשר לא היה לנו קשר משפחתי אליהם, בריהוט, עבודה, חברה, עצה טובה ועידוד. ראינו בכך מעשה חשוב. זכרנו כמה קשה היה לנו, כשהיינו אנו עולים חדשים. התייחסנו אליהם, כאילו מדובר בבני משפחה.

החברים מן הקיבוץ

בכל השנים שמרנו עלהקשר עם החברים מ"השומר הצעיר". חיפשנו סיבות כדי להיפגש יחד וארגנו אצלנו ארוחות חגיגיות או נשפים של ריקודים. לקראת המפגשים, טרחתי בהכנת כיבודים, תבשילים ומאפים מיוחדים, מקושטים תמיד בצורה יוצאת דופן, שגרמה לכולם להתפעל.
חברים אלו וילדיהם, היו קרובים לליבנו וליוו אותנו בכל עשרות השנים, בשמחות ובעצב, ביניהם רחל ונחום דימנט, סימה וטוביה קירשנר, גניה וסאמק גרסון, חנה וחיים חמיילניק, רבקה ויהודה קניגסברג, רחל ואבא סליפוי, ליזה ואברהם שטיימן, אידה ואנצ'ל פריד, זאב קטריינסקי, שלמה קופר, ועוד ועוד.

הילדים והנכדים

לפני כחמש עשרה שנים, עזבנו את הדירה ברח' חנקין ועברנו להתגורר ברח' דוד אלעזר 14 בקרית-שרת, בחולון. המקום היה סמוך לדירתם של שושי ואפרים ולדירתה של חברתי, שרה מילקס ובן זוגה איז'ו. בחרנו בקומה ראשונה, כדי להקל על אריה בעליה במדרגות, בגלל בעיות הלב שלו וגם משום ששנינו כבר לא היינו צעירים. במהלך ארבעים השנים האחרונות, נישאו צביה ואפרים והקימו משפחות משלהם.
צביה, עסקה בהוראה והתגוררה עם משפחתה בראשל"צ. ממנה ומאמנון, נולדו הנכדים מיכל, תמר ויואב. אפרים ושושי התגוררו בתחילה על ידנו, בחולון. לפני כשש שנים, עברו להתגורר בבאר-יעקב. מהם נולדו הנכדים אסף והדר. עם כל נכד שנולד, גדלה השמחה בביתנו. ארוחות משפחתיות, ציון אירועים במפגשים משפחתיים וביקורים של הנכדים אצלנו, הפכו לשגרה. הנכדים שמרו על קשר טוב עם סבתא וסבא, לאורך כל השנים.

הפרידה מאריה וינטר האהוב

אריה עוד זכה להכיר את הנין עמית הקטן, אולם הנינים האחרים כבר נולדו לאחר מותו. בשנים האחרונות, לפני פטירתו, נחלשה מאד בריאותו של אריה. אני, שכל השנים נזקקתי לעזרתו, בגלל ניתוחים וטיפולים שעברתי, הפכתי ל"מטפלת" שלו, ללא הפסקה ובכל תחומי העזרה. אריה סרב להשלים עם העובדות והתעקש להמשיך לעבוד ולנהוג במכונית, עד שבלחץ הילדים והנכדים, יצא סופית לגמלאות ולא נהג עוד.
את זמנו הפנוי מילא בצפייה בטלוויזיה, בקריאה בלתי פוסקת בספרים שלו ובעיתונים, ארגן את חשבונות הבית, הסדיר עניינים בבנק, ובעיקר שוחח עם הנכדים. הוא הרבה לספר להם על משפחתו שהושמדה בשואה, על התלאות שעברו עליו במהלך מלחמת העולם השנייה, על העלייה ארצה, על החיים כעולים חדשים ועוד. הנכדים כמובן בקשו לשמוע את הסיפורים, שוב ושוב. הם גרמו לשנינו להרגיש עד כמה סיפור חיינו מיוחד וחשוב ועד כמה הצלחנו לעשות יחד, את הלא יאומן. יחד עם השמחה שלנו על המשפחה הגדולה והנהדרת אותה זכינו להקים, היה גם עצב, על רוב חברינו היקרים ועל בני משפחה שלנו האהובים, שהלכו לעולמם.
כבר חלפו שלוש שנים מאז הלך אריה לעולמו, ולמרות הזמן שחלף, אנו מתקשים להאמין בכך. אנו מאמינים שהוא עמנו כל הזמן, שומע את שיחותינו ויודע על כל מה שקורה לנו. אנו זוכרים אותו, את אמרותיו, עשייתו, אהבתו הרבה אלינו ולכלל האנשים, ומתגעגעים אליו מאד.

בימים אלה...

בימים אלה....
היום אני סבתא רבתא לשלושה נינים: עמית ושירה, ילדיהם של מיכל ונמרוד בן זוגה. עלמה, הילדה של אסף ונועה בת זוגו.

אני טוניה, מבקשת מאלוהים
שייתן לי בריאות, לראות נחת ושמחה אצל כל אהובי
ולזכות שיהיה שלום בעולם.

הסיפור של הלל אחי

הלל הגיע לארץ בגיל 11. הוא גדל בעיקר עם אנשים מבוגרים ולא היו לו חברי ילדות. היו לו קשיי הסתגלות.
הוא חי אתנו ב"גבעת עלייה" ואחר-כך בבית ברחוב חנקין 38, עד שנת 1962. באותה שנה אבי דב-ברל קנה דירה לשניהם ברחוב חנקין 112 ושניהם עברו לגור שם. בתקופה זו הלל התחיל לעבוד ב"דואר ישראל" במחלקת השליחים. היה מוסר דואר רשום ודואר אקספרס. במשך כל השנים, רכב על "וספה" – קטנוע ששימש אותו בעבודה. במשך כל תקופת ה"בריחה" כאשר הלל היה אתנו בקיבוץ קטוביץ, הוא קבל שיעורים מיוחדים מבחורה, שהגיעה כשליחה מארץ ישראל ללמד עברית, בשם הֵלָה בָּאוּ. אריה בעלי והנהגת הקיבוץ, היו מודעים לחסך של הלל בילדות וניסו לטפח אותו במידת היכולת בתקופה זו. הלה באו יצרה אתו קשר אישי. הלל ראה בה מעין אמא רוחנית שלו במשך השנים. והוא היה מבקר אותה גם בארץ שנים לאחר הגעתו. כשהוא הגיע לארץ, כל הידע שלו בעברית היה מן הלימודים הללו. ליד הבית ב"גבעת-עלייה" היה בית ספר יסודי "דב הוז". המשפחה חשבה שהוא יוכל להשתלב בלימודים בכתה ז', אך הלל נשר מן הלימודים, הוא לא השתלב. היה חסר לו ידע רב בהשכלה כללית, באוצר מלים, ועוד פערים רבים. הוא ברח מבית-הספר, והיה משוטט על שפת הים. מדי פעם פנו אלי מבית-הספר, אני כעסתי עליו, רציתי שיתנהג בצורה מהוגנת, אבל הוא לא היה יכול.
אבי דב-ברל לא יכול היה לכעוס על הלל. לא היה מי שיציב לו גבולות. פעמים רבות היה קם מאוחר, וגם לא הלך לבית-הספר. באחד מבתי-הקולנוע בעיר הוא התחבר עם מקרין הסרטים. היה יוצא מן הבית אחר הצהריים וחוזר בלילה אחרי הצגה שניה. הלל היה מביא קטעים של פילם, שהיו חותכים מן הסרטים, היה מספר על הסרטים. אולי הוא למד על החיים מן הסרטים. הוא רכש בקביעות חוברות "קולנוע" וכרך אותן בכרכים עבים. בשנת 1956 התגייס הלל לצבא. הוא השתתף במבצע סיני. היה רץ גדודי בחיל הקשר. הוא נהג על אופנוע כבד. היה מושח את השיער בברילנטין. בגיל צעיר מאוד הוא התקרח. הוא טען שזה קרה בגלל השרות הצבאי. הוא צחק הרבה. היו לו הערות על כל דבר, מעין חוסר רצינות. הוא עישן מגיל צעיר מאוד, והרבה. אחרי הצבא הוא הפך להיות שליח בדואר. אנשל פריד שהיה אתנו בקיבוץ סידר לו את העבודה בדואר.

בשנת 1964 אחד מן העובדים בדואר הכיר לו את אסתר. היא הגיעה מיוון. היה לה אח בארץ בשם שבתאי שבתאי, בקיבוץ "נוה-ים". אסתר התארחה אצל משפחה ביפו וכאן היא הכירה את הלל. אסתר הייתה מבוגרת מהלל בכמה שנים. הם התגוררו יחד עם אבא שלי בחולון. לזוג נולדה בת בשם "פאני" בשנת 1966. אסתר לא יצאה לעבוד. הלל פרנס את משפחתו בעבודתו בדואר, ויצא גם לעבודה נוספת בחלוקת פרחים. גם דב-ברל עבד בשמירה על בניינים כדי לעזור לו בפרנסה.
במהלך השנים הפך הלל לאוטודידאקט. הוא היה מומחה בפתרון תשבצים, הוא אהב לקרוא ספרי בלשים. אגאטה כריסטי ועוד רבים אחרים. היו לו מאותספרים כאלה. הקולנוע ועולם ספרי הבלשים היו כל עולמו. הוא קנה מצלמה ותיעד הרבה מאוד אירועים משפחתיים. היה צלם המשפחה. אחרי מותו של דב ברל הביאה אסתר את אמא שלה מיוון, להתגורר עמם. אבי דב-ברל נפטר בשנת 1970 בהיותו בן 68. הלל נפטר צעיר, בגיל 48 מדום לב בנובמבר 1985.

מקום קבורתו של אריה וינטר

הבת צביה על מקום קבורתו של האב אריה וינטר:
בשנים האחרונות לפני מותו, ביקש ממני אבי, שוב ושוב, להיקבר בראשל"צ, עם העדפה לבית עלמין "שיכון המזרח". הוא הסביר זאת בכך שאזור הקבורה של תושבי חולון הוא עתה סמוך לרמת השרון, ואמי לא תוכל לעשות את הדרך לשם, באופן עצמאי, אם ימות לפניה. הסבר אחר היה שבית העלמין של ראשל"צ (ב"שיכון המזרח"), קרוב מאד, למקום מגורי ולמקום מגוריו של אפרים, בבאר יעקב.
אולם, הסיבה המרכזית לבקשתו הייתה היחס החם, שהיה לו לראשל"צ ול"שיכון המזרח" בפרט. "שיכון המזרח" היה המקום בו התחיל הכל: שם התחילו, הוא וטוניה, את חייהם בארץ, כמשפחה. שם התגוררו לראשונה בבית משלהם, שם שרת בצבא, שם רכשו את הרהיטים והכלים הראשונים, שם נולדתי אני. כאדם רגיש במיוחד, התגעגע כל חייו אל השכונה, נסע אליה מדי פעם, כדי להיזכר בטעם המתוק שנקשר בה (גם אם לא הצליח לזהות בשטח, את הבית הספציפי שלהם). אותו מקום בראשון-לציון, היה המקום הראוי ביותר עבורו, כדי "לסגור מעגל". הוא הרגיש כי רק במקום יוכל לחוש שוב, לנצח, את התחושות הנהדרות, אותן חש כעולה חדש, כחייל עברי צעיר, כאב לילדה "צברית". שבועיים לפני מותו, קיימנו את בקשתו. אחי ואני רכשנו עבור שני ההורים , חלקת קבר זוגית, בבית העלמין של "שיכון המזרח", בראשל"צ. שם הוא קבור, לשם אנו מביאים את אמא, לעתים קרובות, ולשם אנו מגיעים כדי לשהות על ידו.