המחבוא - בית אומילנובסקי בפאתי העיר סקאלאט

יוצאים לחפש מקום להתחבא ומוציאים את הלל הקטן מן המזוודה
אחרי מותה של אימא, החלטנו לברוח ולחפש מקום להתחבא. אבא סיפר לי שיש לו ידיד בשם אומילנובסקי, גוי שהייתה לו מסעדה ואבא סיפק לו בשר למסעדה. אומילנובסקי חי בקצה העיר סקאלאט. בשכונת קוֹלַאדיוֹבְקָה. יצאנו ברגל לכיוון המקום. הוצאנו את הלל מהמזוודה. הוא היה חיוור ובלי משקל. בקושי הלך. הלכנו ברגל והגענו לחצר של אומילנובסקי.
המחבוא אצל אומילנובסקי
בפאתי העיר בחצר של אומילנובסקי היה בית יפה חדש, עם גינה, וגם מבנה ישן. אנחנו חיכינו בבית הישן, עם העיזים, לרגע שהאישה תבוא לחלוב אותן. היא אכן הגיעה ומצאה אותנו שם. היא אמרה לנו להמתין עד שהיא תספר לבעלה. הוא הסכים שנישאר שם, בעליית הגג. הייתה לנו אפשרות לעשות תצפית מן הגג, לראות אם מישהו בא. היינו שם שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים הם העבירו אותנו למרתף של הבית החדש. הם אמרו לנו: "אל תדאגו!" הם שמרו עלינו. אשתו הייתה מורידה לנו אוכל, לתוך המסתור.
המצב מסתבך גרמנים באו לגור בבית אומילנובסקי
יום אחד, הגרמנים החליטו לשכן חיילים בבתים. וכך נגזר עלינו למות ברעב. האישה לא יכלה להעביר לנו אוכל יותר. היא פחדה פחד מוות שהגרמנים יתפסו אותה. הצלחנו לייצר מים מן השלג שהיינו גורפים מחלון צר, שנפתח מן המרתף. אני הייתי יוצאת בלילות מתחת לאפם של הגרמנים, והולכת לחפש אוכל. הסתובבתי בלילות נואשת, הייתי חייבת לחזור עם אוכל שיספיק לשבועיים לפחות, כי הייתה סכנת מוות לצאת. פעם אחת פגשתי בחור ששאל אותי מאיפה אני, אמרתי לו שאני גרה במקום. אבל מיד כשנעלם שיניתי כיוון כי פחדתי ממנו. לא פעם נפלתי לבורות. לא יודעת באיזה כוחות יצאתי מן הבורות הללו. לא היו לי בגדים מתאימים. היו לי "קָלוֹשִים" – ערדליים-נעלי גומי, נכנס בהן שלג, והנעליים התמלאו שלג, ואני הייתי הולכת על שכבת קרח. הולכת וסובלת, וממשיכה ללכת מחוסר ברירה. לפעמים, התחזיתי לנוצרייה. היה לי ספר תפילות נוצרי. אחרי שהייתי חוזרת למרתף היינו מחלקים את הלחם שהבאתי, כך שיספיק לזמן ארוך. לילה אחד, כשחזרתי, פגשתי גרמני שיכור, התחבאתי בשירותים שבחצר. ככר לחם אחת נפלה לתוך בור השירותים. לאחר שהגרמני השיכור נפל על השלג ונרדם, הוצאתי את ככר הלחם מן הבור. הצלחנו עוד לאכול משהו

אין תגובות:

פרסום תגובה