קיבוצי העלייה באירופה לאחר המלחמה

תפקיד קיבוצי העליה במפעל "הבריחה" באירופה
ראשיתה של תנועת ה"בריחה" עוד בימי המלחמה, באותה קבוצת צעירים מתנועת "הנוער הציוני" באזור זגלמביה (קטוביץ, סוסנוביץ, בנדין), אשר ארגנו מחתרת לוחמת ותוך כדי ביצוע שורת פעולות נועזות נגד הגרמנים, הצליחו ברובם להבקיע להם דרך לארץ-ישראל. בראשית 1944, וכאשר נמוג עשן הקרבות והשרידים החלו להתגבש, היו אנשי תנועות הנוער, אלה אשר ידעו לתרגם את הכאב, הייאוש והרצון לבריחה של שארית הפליטה, לתנועת עם, החותרת אל חופיה של המולדת.
הקיבוצים הצילו את חיינו ונתנו לנו מטרה בחיים
כבסיס למפעל ה"בריחה" שימשו תנועות הנוער ובמיוחד ריכוזי חבריהן ב"קיבוצים" (או בכינויים הרשמי "מרכזי הפרודוקטיביזציה"). קיבוצים אלה לא היו קיבוצי-הכשרה במובן המקובל של ערב המלחמה, אלא קיבוצי עליה. את הבסיס החומרי סיפק ה"ג'וינט" ואילו על הצד הרוחני, החברתי והרעיוני הופקדו מדריכים, שנשאו איתם את הזיכרונות מימי נעוריהם ב"קני" התנועות שלפני המלחמה. בקיבוצים נערכו סמינריונים, חוגים ללימוד עברית ולפי האפשרות אורגנו בתי-מלאכה וקורסים מקצועיים, אולם, המגמה והאווירה ששלטה בהם, הייתה מכוונת לא לשהייה במקום, כי אם ליציאה, ובהקדם.

אחרי שנה וחצי בקטוביץ יוצאים לדרך
הייתי בקיבוץ קטוביץ שנה וחצי. ואז, בשנת 1947, יצאנו לכיוון ארץ-ישראל. הקיבוץ שלנו התאחד עם קיבוץ סוסנוביץ והפכנו לקבוצה אחת. שני הקיבוצים יחד נקראו "השלמה". בסתיו, שנת 1947, יצאנו לדרך לכיוון נמל מרסיי ממנו היינו אמורים לעלות על אונייה לארץ-ישראל, בינתיים היינו צריכים לעבור כמה גבולות.

אין תגובות:

פרסום תגובה